ירושות וצוואות

"רכוש" הוא כל דבר הניתן להעברה מאדם לאדם ושיש לו ערך כלכלי. נהוג לחלק את הרכוש למספר סוגים כלליים: מקרקעין - אדמות, בניינים וזכויות הכרוכות בהם; מיטלטלין - כל מה שאינו מחובר לקרקע; זכויות - שאינן דברים מוחשיים אלא מה שמגיע לאדם מכוח חוק או חוזה; וכסף - במובנו הבסיסי וגם במובן הכלכלי כחסכונות, פקדונות וניירות ערך.

בחיים יכול אדם להעביר רכוש באמצעות אמירה בעל פה, מסירה ביד, או מסמך. אדם מת אינו יכול להעביר רכוש, והעברת רכוש בעקבות מוות כפופה להוראות חוק הירושה תשכ"ה - 1965. "עיזבון" הוא הכינוי הכולל לכל הרכוש שאדם שמת השאיר אחריו, כולל חובותיו שעוברים ליורשיו.

חוק הירושה בישראל קובע מספר כללים עקרוניים: מייד עם מותו של אדם רכושו עובר ליורשיו, וזאת לפי כללים ברורים. הכלל העיקרי הוא שהאדם הקרוב יותר מבחינת "קרבת דם" אל המוריש הוא שיירש אותו, עם שני חריגים - בן או בת זוג של המוריש, וילדים מאומצים. במשפחה "רגילה", בת זוג או בן זוג מקבלים מחצית מכל העיזבון, והילדים יורשים את המחצית האחרת בחלקים שווים. החריג העיקרי הוא צוואה: אם המוריש עשה צוואה כדין לפני מותו, הוראותיה גוברות על הוראות החוק.

חשוב לזכור שהנוסחאות בחוק הירושה נקבעו בשנת 1965, והן מותאמות לתא המשפחתי "הקלאסי" של אותה תקופה. כיום קיימים חוסרים רבים בחוק בכל הנוגע לעולם המודרני, לאופן צבירת הרכוש ולמשפחות מסוגים שונים. אין בחוק מנגנונים מדויקים לשמירת רצונו המיוחד של המוריש, ואין הגנות מתאימות למצבים מיוחדים כמו יורשים בקשיים כלכליים או משפחתיים, ילדים קטינים, או ילדים שאינם יכולים להתנהל באופן עצמאי.

לפיכך, ההמלצה היא לערוך צוואה מותאמת אישית למוריש, כדי לקיים ככל הניתן את רצונו, לצמצם מחלוקות בין היורשים, למנוע תקלות כלכליות וסכסוכים במשפחה לאחר הפטירה, ולהגן על יורשים פגיעים.